תהליך הכתיבה הוא תמיד רצף של התנגדויות פנימיות ופקפוק עצמי. זהו תהליך שלא פעם הופך למאבק – מאבק בין הרצון ליצור לבין הקולות שמטילים ספק בכשרון ובמטרה של היצירה. כל תהליך כתיבה, ובמיוחד כשמדובר בפיתוח סדרה או יצירה ארוכה ומורכבת, מלווה בשאלות, בתהיות ובחוסר ודאות. לפעמים, כל מה שנראה לנו ברור בתחילה, פתאום הופך למבוך של ספקות ומחשבות. אנחנו מתחילים לתהות אם אנחנו בכלל בדרך הנכונה, אם מה שאנחנו כותבים באמת יעניין מישהו, או אם בכלל יש לזה ערך.
פעם אמר לי אדם קרוב שאני מאוד אוהבת, שיש לי מזל גדול שאני מסוגלת לזקק רגשות ולתרגם אותם למילים. במילים פשוטות – שיש לי את היכולת להפוך את העולם הפנימי שלי לחלק מהעולם החיצוני דרך הכתיבה. על אף כל הכתיבה הדרמטית שצברתי, לא באמת הבנתי את המשמעות של מה שהוא אמר עד שהגעתי בעצמי למצב שבו לא הצלחתי למצוא את הדרך להוציא את הרגשות שלי מהמילים. זה היה רגע של הבנה עמוקה: לא תמיד זה כל כך פשוט כמו שזה נראה מבחוץ. לא תמיד הכתיבה באה בקלות. יש תקופות שבהן כל מילה נראית כמו מאבק, שבהן כל משפט מרגיש חסר משמעות.
בשבועות ובחודשים האחרונים, כשחרבות ברזל החלו לנפץ את השקט, ובמיוחד לאור הסלמת המצב בצפון, הרגשתי שאני נכנסת לקפאון יצירתי. קשה היה לי להתרכז, קשה היה לי לחשוב על משהו חוץ מהחדשות, מהאזעקות, מהמציאות המשתנה סביבי. איך אפשר להרגיש יצירתי כשהעולם כל כך מבולבל סביבך? איך כותבים כשאתה מרגיש כאילו כל מה שחשוב בחיים נמצא בסכנה? איך אפשר להוציא את הרגשות שלך בצורה אמינה כשאתה בעצמך מרגיש מבולבל, לא בטוח ואבוד?
הרעש הזה, הפיזי והרגשי, שיבש את המחשבות שלי. כל מילה שכתבתי הרגישה לא במקום, חסרה, כמו תיקול שהפסיק את הדרך לפני שהגעתי לנקודת הסיום. הבנתי שההתנגדות שאני חווה לא נובעת רק מהמציאות החיצונית – היא גם פנימית. התחושה ש"משהו נגמר" נכנסה לי לראש. כלפי עצמי, כלפי היצירה, כלפי העתיד. זה היה שילוב של המלחמה עם רצף של משברים אישיים שקרו בחיים שלי: קיבלתי שהמציאות קשה ומערערת את תחושת הביטחון שלי. הרגשתי צורך עז לעצור ולהבין מה אני עושה הלאה, לשאול את עצמי לאן אני באמת הולכת. ואז הגיע הרגע שבו הבנתי שההפסקה הזו לא תעשה לי טוב. היא לא לימדה אותי דבר. במובנים מסוימים היא רק חיזקה את תחושת הקיפאון.
הפסקה לא תמיד מועילה. לפעמים כל מה שאת יכולה לעשות זה להכריח את עצמך לפעול. להכריח את עצמך לקום ולהתחיל לכתוב, גם כשזה קשה, גם כשאת לא יודעת מה ייצא מזה. להכריח את עצמך ליזום, לחפש את הדרך בתוך הבלבול.
אם אני צריכה לעצור, זו צריכה להיות הפסקה שנעשית בין פעולות, לא הפסקה שמורידה אותי מהדרך. הפסקה כהפסקה, ללא מעשה, לא מקדמת אותנו לשום מקום. היא לא יוצרת תנועה ולא מניעה את היצירה. היא פשוט משאירה אותנו במקום שבו אנחנו מרגישים תקועים.
הבנת את זה? לפעמים רק דרך המעשים, גם אם הם לא מושלמים, אפשר להתקדם. כתבתי בעבר על החשיבות של דד ליין. נכון, זה יכול להישמע כמו משהו שמכביד, אבל בעצם – אנחנו צריכים את הדחיפות הזו. אנחנו צריכים לדעת לאן אנחנו הולכים, מה אנחנו עושים עם המילים שלנו, כיצד הן יצרכו בסופו של דבר. רק כשתהיה לנו תמונה ברורה של הסוף, נוכל להניע את עצמנו להתחיל באמת. כשהמטרה ברורה, הדרך אליה הופכת לפשוטה יותר, גם אם התהליך עצמו עשוי להיות מאתגר.
המילים שאנחנו כותבים הן הדרך שלנו להתמודד עם כל מה שסובב אותנו. לפעמים זה מרגיש כמו חיפוש בלי סוף אחרי המילים הנכונות, אבל בסופו של דבר, כל מילה שאנחנו כותבים – בין אם היא טובה או לא – מקרבת אותנו ליצירה שלנו. וזה כל מה שחשוב: לא להפסיק, לא להישאר תקועים, לא להתייאש. כל מילה חשובה, כל משפט משנה, וכל צעד קטן מקרב אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע.