אני כותבת מהרגע שלמדתי לכתוב, משמע גיל חמש וחצי ככה ואני מאמינה שהייתי מתחילה קודם אם היה אפשרי כי הדמיון שלי תמיד היה חזק יותר מתפיסתי במציאות. כיום יש לי ילד שעוד מעט יהיה בן ארבע ואחד הדברים המרכזיים שאומרים עליו זה שהוא חולמני ואני חושבת, מה בדיוק ציפיתי שיהיה לי – ילד לא חולמני? ברור שהוא חולמני ומאוהב בספרים וסיפורים ומרגיש שהם חיים וקיימים אם לא כאן ועכשיו אז באיזה כוכב בשמיים, שזו אחד לאחד מחשבה שהייתה לי גם כילדה.
ועל כן הקושי לכתוב כל כך מרגיז אותי. איך זה יכול להיות שקשה לכתוב? איך יכול להיות שדווקא אני שמגדירה את עצמי ככותבת בראש ובראשונה, שהחלטתי שזה המקצוע שלי אחרי הרבה מאוד מאבקים וקושי, שעדיין קיים. איך יכול להיות שאני מגדירה לעצמי זמן לכתוב וזה עדיין קשה כל כך להיכנס לזה? לבצע את משימת הכתיבה, להגיע לתוצאות?
גם אחרי שפיתחתי את שיטת האקורדיון וכתבתי סדרה שהצליחה כל כך, לזכות בפרסים ולגעת במבקרים וצופים ממדינות שונות ותפקידים שונים. עדיין, גם אם יש לי רעיון שכבר פיתחתי, שאני כבר עובדת עליו שנים. עדיין הכתיבה קשה. זה לא זורם כמו איזו נביעת מעיין, לפעמים כן. אבל לרוב לא.
התשובה לכך – כולם אומרים, היא שגרת כתיבה. תכתבי כל יום שעתיים. תגדירי זמן ומקום, תגדירי מטרות ודד ליין ויעדים. במאית מקסימה שאני בקשר איתה אפילו אמרה לי תצייני תאריך שבו את יוצאת לצילומים, כי התסריט אף פעם לא יהיה מושלם.
והם צודקים, אני יודעת שהם צודקים. אני מגדירה לעצמי שעות ודד ליינים. אני נעזרת בתאריכי הגשה לגופי שידור, תחרויות, קרנות וחממות. בעבר הייתה בי תקווה בוערת לזכות בהכול, בכל תקציבי הפיתוח, לזכות בכל התחרויות וכל תשובה שלילית הייתה מפילה אותי חזק מאוד.
היום אני מבינה יותר ויותר שהזכייה, התמורה לאגרה האמיתית זה פשוט להתקדם בכתיבה. לייצר דראפט חדש. להצליח לבטא בכתב את העולם והדמויות והסיפור שמשתוללים בתוכי לפעמים שנים, חודרים לי לחלומות, למחשבות, חיים באופן ממשי כל כך שקשה לי להתרכז במציאות שלי.
ברגע שאצליח ליישב את העלילה בתוך מבנה מסודר, ברגע שאגיע למצב שהאדם שקורא את התסריט או הצעה – מבין על מה אני חושבת, ברגע שאצליח להוציא את הפנים אל החוץ, ארגיש שקיבלתי את השכר שלי, על העבודה הקשה הבלתי נגמרת של הכתיבה. שכר על הקושי והתסכול האינסופי על המקצוע שבחרתי. או שבחר בי. אני כבר לא יודעת איך הדבר הזה קרה, הפסקתי להאשים את עצמי 🙂
ובנוגע לשגרת כתיבה, כולם צודקים, אתם צריכים לקום בחמש לפנות בוקר או ארבע לפנות בוקר כמו עמוס עוז שעושה הליכה או שחייה ואז יושב עד הצהריים לכתוב. אתם צריכים לכתוב כל לילה. כל יום שעתיים. שלוש פעמים בשבוע באופן קבוע או לפחות יום או יומיים קבועים. אבל החיים שלכם גועשים והזמן שלכם גועש ואתם עובדים ואולי יש לכם ילדים והמון הפרעות אחרות וכשאתם מתיישבים לכתוב תסריט אולי אתם כותבים סיפור קצר במקום או שיר, כמו שקורה גם לי. אולי כל הזמן מתבזבז על לסדר את המחשבות ובסוף רק קראתם או שכתבם מה שכבר כתבתם ולא הצלחתם לייצר משהו חדש.
לכן חופשת כתיבה היא פתרון.
נכון זה עולה הרבה וזה דורש התפנות, אבל לאנשים שצריכים זמן רצוף ומנותק מהפרעות או למי שרוצה לייצר עבורו לחץ מאוד גדול לייצר משהו חדש ומוכן לצאת למסע הזה, אני ממליצה בחום על הפתרון הזה.
תגדירו יעדים, תגדירו דד ליין ותהיו סלחניים כלפיי עצמכם אם הדרך ארוכה וצריך ללכת בה שוב ושוב עד שמגיעים לאינשהו.
תהליך הפיתוח הוא מסע.
ואם אתם מחפשים מסגרת או ליווי לפרויקט שלכם, אשמח לעזור. לפעמים רק לשוחח שובר את כל המחסומים.
