הכותרת היא למעשה ספר של ד"ר סוס ובו הגיבור שחי לו חיים דיי טובים סה"כ, מגלה כמה צרות בסביבתו הקרובה ושומע על ארץ רחוקה שבה לכאורה אין צרות וקל להגיע אליה, אבל בדרך נתקל בצרות מרובות ומסובכות עד ש*ספוילר* הוא מעדיף את צרותיו שלו ולהתמודד איתם מאשר להמשיך ולהתמודד עם הלא-נודע בשביל איזה מקום שהמסע אליו רק הכניס אותו לעוד יותר צרות.
אז זה מה שעובר לי בראש כל פעם שמישהו אומר "שאלו יהיו הצרות שלנו…", מאז השביעי באוקטובר, לכולנו יש צרות והן רבות ומרובות יותר ממה שהיה קודם לכן. קשה יותר לכתוב, קשה יותר להגיש, קשה יותר להיות נוכח ברגע, קשה יותר.
קשה יותר.
הייתה איזו סדרה פעם – השולחן בקצה איזה דיינר. כל הפרק היה איזה בחור שפותר בעיות לאנשים ואיך פתר להם בעיות? נתן את הבעיות שלהם לאנשים אחרים, ככה כל מי שפגש ובא אליו לפתור בעיה, קיבל בעיה של דמות אחרת באותו הפרק. גאוני! וחסכוני הפקתית. הכול התרחש באותו דיינר, בשולחן בסוף.
מה שמחזיר אותי למשפט של ד"ר סוס.
יש לי צרות, אבל לא כאלה.
ואני לא יודעת אם אני רוצה ואני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם צרות שאינן שלי, מה שכן מקל עליי מאוד שיש לי דמיון עשיר שאני יכולה לברוח אליו. מקשה עליי מאוד לשבת ולכתוב דברים מתוכו ולהציג אותם לאחרים.
נעים לי מאוד לצלול לתוך המחשבות והבלגן בדמיון של אחרים וכך אני ממשיכה בעריכות תסריט, מפגשים אחד על אחד וגם קורסים! וגם בקרוב מפגש מיוחד על סרטי שירה לכבוד ההגשה לפסטיבל אפוס. תחום שאני מכירה לעומק וטוב, לשמחתי. שני סרטים שלי הוצגו באפוס ואחד אף זכה בפסטיבל סרטי שירה באירלנד בבחירת השופטים.
אני מזמינה אתכם לקחת חלק ולנסות ולדמיין אילו צרות של אחרים הייתם לוקחים על עצמכם ואיזה שינוי זה היה מחולל בכם?
אולי התחלה של סיפור.
