משפט שאמר דורי (גל תורן), השף בסדרה "הטבח" בפרק השני של העונה השנייה, רודף אותי.
"אני צריך אינטימיות כדי ליצור".
הוא בסוף הפרק מציע למיה (אותה משחקת נפלא דנה פרידר) שותפות 50-50 במסעדה שיפתח. מסעדה שתוציא כל פעם בסרוויס מנה אחת. כל המטבח עובד רק על מנה אחת והיא יוצאת בדיוק כשהיא הכי נכונה, שהכי מדויק לאכול אותה. קהל הסועדים יכול לבחור לקחת או לא, "והם ייקחו", אומר דורי.
מיה אומרת לו שקורה ביניהם משהו ואולי כדאי לחכות, לא לערבב. הוא אומר לה שזה כן נכון, שהוא יודע שזה נכון והוא רוצה שהיא תצטרף לבד, רק היא והוא. יקבלו את ההחלטות, יוציאו את החזון הזה לפועל. זה משהו שאף פעם לא עשה קודם לכן ולא מעניין אותו כסף. במילים אחרות מה שמעניין אותו זו היצירה והיצירה שלו זקוקה לאינטימיות.
זה זורק אותי למחסום כתיבה. לשאלות בנוגע לתמורה בעבור כתיבה (איך מרוויחים מכל זה והאם בכלל) ומה מניע אותנו ככותבים. חזרתי והקשבתי לפרק בפודקסט שהקלטתי על הטבח, אחרי שהעונה הראשונה הסתיימה והערכים ההופכיים שציינתי שמובילים את הסדרה – קריירה מול תשוקה.
הדמויות של דורי ונמרוד (גורי אלפי) עדיין שם, במאבק בין שתי הקצוות, אחד שף מפורסם ועשיר אבל כאוב וריק מתוכן ושני בתחילת דרכו במטבח או יותר נכון בעונה השנייה כבר באמצע כשדורי פונה אליו ומציע לו להצטרף אליו בפתיחה של המקום החדש, בבניית התפריט ובנסיונות במטבח. נמרוד שוב מתחבר לתשוקה ובוגד באשתו, בפעם השנייה בסדרה עם מישהי שהיה מעשן איתה בהפסקות ואפילו לא יודע את שמה. הוא מציע לה קוק בשירותים של המסעדה ושם הם גם מזדיינים. בספונטניות, בלי קונדום.
אני נזרקת לשאלות על כתיבה, כי אני חושבת שאחרי ה-7 באוקטובר, במלחמה שמתנהלת במדינה יש גם מלחמה פנימית קשה מאוד על פרנסה, על מה אנחנו עושים בעולם הזה, כיצד היצירה שלנו יכולה להיות משמעותית, כיצד אנחנו יכולים להניע את עצמנו טוב יותר, בצורה מדויקת יותר ולא לבזבז את הזמן, כי בואו נודה בזה, קשה לדעת מה יביא יום. אם יש משהו שלמדנו כולנו זה שהמציאות עולה על כל דמיון, נוראי ככל שיהיה.
אני רואה הרבה דמיון בין הסדרה "הטבח" לסדרה "הדוב", איך בשתיהן המסעדה מגיעה לסופה בעונה הראשונה ובעונה השנייה מקימים מסעדה חדשה, מדויקת יותר עם הסו-שף שהוא (או היא במקרה של הדוב) הדמות המשנית, ההופכית, המשמעותית בעונה. עזר כנגדו.
אני חושבת על עולם הסדרה – המטבח כעולם יצרי, בו אדם עמל כדי לספק יצר בסיסי וראשוני של הלקוח כדי ליצור את הרגע המושלם. אני אומרת בסוף פרק הפודקסט על הטבח "אושר רגעי ממשהו טעים זה הכי הרבה וודאות שיש לנו" ואולי יש בזה משהו שמחבר את את הכול ביחד.
הכתיבה. האוכל. הצפייה בסדרות על אוכל. התשוקה וההגשמה שלה.
אומרים שמלחמות מובילות לבייבי בום, אנחנו עכשיו בעיצומה של אחת, מי ייתן ונצליח ליצור משהו מדויק, משמעותי שאנחנו מרוצים ממנו בתקופה הזו ושיבוא מתוך תשוקה גדולה ליצירה אך גם (הלוואי) ומפרנס.
שמחה מאוד שהניתוח של הסדרה והמבנה הגמיש של שיטת האקורדיון ממשיך ומייצר תהליך פיתוח ברור שמדליק אורות בדרך הפתלתלה הזו, עבורי וגם עבור רבים וטובים. שמחה לשמוע על יוצרים ממחזורים קודמים שחתמו על חברות הפקה ומחכים לתשובות מגופים כמו נטפליקס ושמחה לבשר שבקרוב אפתח עוד מחזורים ודרכים חדשות בהם נוכל להיפגש וליצור יחד.
שבוע טוב.
