// על האבנים שבדרך מתוך "כתיבה על כתיבה" //

תארו לכם עולם שבו היו אומרים לילדים שהם יישארו קטנים לעד. במקום להגיד לילדים "כשתגדל – תבין", היו אומרים להם "אתה לא תבין אף פעם".

עולם של גדולים ושל קטנים. עולם בו יש מי שנולד גדול וחזק ויש מי שנשאר מיניאטורה של עצמו לעד. עולם כזה הוא עולם הכתיבה.

**זה עולם של מעבר מאפס אחוז למאה אחוז, כאשר המכפלה היא היצירה עצמה.**

בן ארצי שר "אני אפס", אבל הוא ממש לא אפס. להיפך. הוא התחיל לפחות מ50% ואולי יותר, כי כאשר השיר שלו יצא לאוויר העולם זה היה כמו אדם שקופץ ממטוס ומנסה לעוף לעומת מישהו אחר שמנסה לקפוץ ולגעת בשמיים.

גם 15 דקות תהילה הן תהילה כלשהי. אבל איך מגיעים אליה? לנקודת הG המדויקת בכבודה ובעצמה, אם היא קיימת בכלל?

השבוע טיפסתי על קיר טיפוס וחשבתי שיש בזה משהו ממש טוב בשבילי ככותבת. בנאדם עומד מול קיר והוא יודע שהדרך למעלה אפשרית, זו עובדה נתונה. אנשים עשו את זה לפניך ויעשו את זה אחריך ואפילו במקביל אליך. אבל האם אתה יכול לעמוד מול קיר ולהתחיל לטפס? לשלוח יד לאבן, לתפוס באחיזה, להגיע לנקודה שצריך לקפוץ גבוה ולהסתכן בליפול, ליפול, להתחיל שוב עד שמגיעים למעלה ואז להתחיל מסלול עוד יותר קשה?

מה שיפה בקיר טיפוס שהטיפוס עצמו הוא מה שחשוב. ברגע שהגעת ליעד שלך, זה נגמר וזה חסר משמעות.

ככל שהטיפוס עצמו יותר קשה ומתסכל ההתמודדות הופכת להיות יותר מעניינת. בדיוק ההיפך מכתיבה, שם המוצר הסופי הוא העיקר ולא התהליך. הדרך הופכת למשמעותית רק אם המוצר מוכר ואז יש ניסיון לשכפל את ההצלחה.

אז מה הדרך הנכונה? במציאות אנחנו חייבים פיזית ללכת רק בדרך אחת אבל בדמיון כשהדרך מתפצלת אפשר להתפצל עם השביל. ללכת בכל הדרכים, לשוב, להגיע לסוף, להצליב, להמציא. ההליכה עצמה זה מה שחשוב, ליפול, לקבל מכה בדרך, להתמרמר עם חברים. כי ההליכה היא הכתיבה עצמה.

"לא איכפת לי לאן אני אגיע, כל עוד אני אגיע לאינשהו" אומרת אליס לחתול, "את בטוח תגיעי לאנשהו אם תלכי מספיק זמן".

אז אליס הולכת והיא הולכת בכל הדרכים וטועה וגדלה וקטנה – האם היא מגיעה בסופו שלך דבר למקום כלשהו? כי אני לא זוכרת לאן היא הגיעה, רק את מי היא פגשה בדרך ואת הדרך עצמה. אז, עשו לעצמכם טובה ובפעם הבאה שאתם עומדים מול קיר, דמיינו את האבנים, ציירו קו דמיוני בינהן כמו בחוברות המשחק של ילדים, לכו תדעו אולי על ידי החיבור הזה תיווצר איזו דמות חדשה.

ובפוסט הבא על אבנים שהופכות למפלצות בסיפור שאינו נגמר.