סיפורים הם חברה נהדרת. אבל לפעמים הם נוראיים ממש. ועצובים. אני הרבה פעמים תוהה יש יש איזה שהוא רווח בעצב, מדברים הרבה כל גבורה ועל פריחה אחרי חורף ואיך הלב או הנפש או האדם גם להם יש עונות. אבל כל המטפורות האלה, עוזרות כנראה אחרי שחולף מספיק זמן והוא לא חלף עדיין.

מה שכן, אני מרגישה שהאבל הלאומי, המשותף, מאוד עזר לי אישית לקבל כלים ולהרגיש פחות לבד בחוסר יכולת שלי לתפקד, לזוז, להפסיק לפחד. כולם מפחדים, כולם אבודים, לא כולם מסוגלים להתנדב ולתרום. יש אנשים שנכנסים לפעלתנות יתר כשקורה משהו נורא. בחיים אני לא אשכח איך כשנכנסתי לבית של סבא וסבתא שלי מיד אחרי שסבא שלי נפטר, חלק מקרובות המשפחה היו עסוקות נורא בהברקת כלי כסף. הייתי בהלם ואז הבנתי שאנשים חייבים להעסיק את עצמם איכשהו.

חברה טובה אמרה לי משפט נהדר על השוואה לאחרים, את צריכה להשוות רק לעצמך. רק לדרך שאת עושה. זה מחזק נורא. חמלה עצמית עובדת כל כך הרבה יותר טוב מהלקאה עצמית. נסי לעשות משהו אחד, נסי להצליח כל פעם קצת, נסי. הכי חשוב זה לנסות, "האושר הוא לא יותר מניסיון" כתבתי בשיר, אבל עכשיו אני מרגישה שהאושר הוא שמחת ה"יש". מה ישנו. על מה אפשר להודות. מה אפשר לקחת בשתי ידיים ולחבק.

חיבוקים זה חשוב בתקופה כזו. חיבוקים זה חשוב הרבה יותר מפוסטים ארוכים ומילים וגלילה אינסופית. בבקשה תזכרו שהגלילה היא אינסופית ועל כן היא לא מאפשרת אחיזה בדבר, אפילו להיפך, היא גורמת לנו לאבד זמן וזה מבלבל נורא, כי יש תחושה שלאורכה כן נאחזנו במשהו והנה כשהמסך כבה, הריקנות הזו.

קשה הרבה יותר לשחרר כשלא מחזיקים במשהו קונקרטי, במיוחד כשמחפשים נואשות אחר יציבות, וודאות או חיבוק. חיבוקים זה אולי הדבר הכי חשוב בתקופה הזו. אפילו ווירטואליים.

החלטתי לקיים שיעור ביום רביעי הקרוב – 24.10.23, סדנת כתיבה ווירטואלית לכל מי שרוצה, שמחת ה"יש", מבטיחה שתמצאו משהו להיאחז בו ושיחולקו הרבה חיבוקים. כתבו לי בתגובה אם תרצו להשתתף. נתחיל בשמונה 20:00. אפשר גם לשלוח מייל aditishrai@gmail.com❤️
שתפו אנשים שיעשה להם טוב להגיע 🙏🦕🔥