מועדון האקורדיון מנסה לפתור בעיה שהיא, מהניסיון שלי, המהותית והחשובה ביותר בחיים של יוצר: להמשיך וליצור באופן שוטף ופורה. רוב היוצרים שמגיעים לסדנה שלי הם

ביום שלישי ה-8.3 בשעה 19:00 אני עושה הרצאה על סדרות קצרות מה שמכונה short format, אפשר גם לקרוא לזה סדרות רשת, אבל ההגדרה הרבה יותר

הידעתם שהסופר של "בחירתה של סופי" סבל מדיכאון? טוב, אם לא ידעתם אין לי ספק שאתם לא מופתעים. וילאם סייטרון לא רק סבל מדיכאון, הוא

השאלה האמתית היא לא מה השיטה שעובדת אלא מה השיטה שעובדת עבורך. השאלה היא לא איך אני הולך לכתוב סדרה או סרט אלא מה הדרך

סדנת כתיבה היא לא טיפול פסיכולוגי. כתיבה היא לא טיפול פסיכולוגי. קבוצת כתיבה – לא משנה איזו קבוצת כתיבה – היא לא טיפול פסיכולוגי קבוצתי,

תסריטאות טובה כמו כל אומנות טובה מבוססת על רגש. קודם כל רגש. קודם כל היצירה הזו שאתם רוצים ליצור מנסה להעביר רגש מאוד מסוים וספציפי.

ההחלטה על כמה פרקים יש בסדרה זו החלטה מאוחרת יחסית בפיתוח סדרה. זה לא מסוג הדברים שנעשה על ההתחלה. כן חשוב שנחליט על ז'אנר –

אתמול השתתפתי במפגש תסריטאים (מתחילים/ צעירים) שמתעניינים להצטרף לאיגוד, מטרת המפגש היה לאפשר לתסריטאים שסיימו עכשיו לימודים להציף שאלות ובאופן לא מפתיע, השאלה המרכזית שנידונה

שאלה טובה ותלויה מאוד במי ששואל. יצא לי לחשוב עליה לא מעט בתור בוגרת בעצמי של מסלול תסריטאות בחוג לקולנוע של האוניברסיטה וגם עקב התלבטויות

שיטת האקורדיון ואני חוגגים 40 יוצרים שהשתתפו במחזורים השונים של הסדנה, מהמחזור הראשון עד המחזור הנוכחי. מהסדנה הראשונה דרך האיגוד שהתחילה בשיא הגל הראשון של

אני כותבת מהרגע שלמדתי לכתוב, משמע גיל חמש וחצי ככה ואני מאמינה שהייתי מתחילה קודם אם היה אפשרי כי הדמיון שלי תמיד היה חזק יותר

כיוצרים אנחנו חייבים ביקורת כדי להתקדם. אין שום סיכוי שנצליח לשפוט את הכתיבה שלנו באופן אובייקטיבי ונצליח לזהות מה לא עובד בלי נקודת מבט אחרת,

למי מכם שהיה בפורטלנד (אני לא הייתי אבל בנזוגי לחיים היה), יש שמועה שהטאגליין של העיר היא keep portland wierd ויחד עם יום שני הבא

לשמחתי, זכיתי בפיצ'ינג סדרות של פסטיבל חיפה שהתקיים ממש עכשיו בחול המועד סוכות (2021). התחרות הייתה בפניי שופטים בינלאומיים ביניהם התסריטאי של עשר אחוז, המפיק

הרבה מהפוסטים פה עוסקים במה אפשר לעשות, מה אפשר ללמוד, מה אני מציעה במסגרת שיטת האקורדיון, אבל חשוב לי להקדיש לפחות פוסט אחד למה אני

כשאני תקועה עם הכתיבה אני יוצאת לטייל או מתחילה לבשל. להיכנס לאוטו ולהתחיל לנסוע ליעד מוגדר או לחתוך ירקות, לטגן, לשים את המכסה ולתת לזה

טוב, פסטיבל סרייס מניה 2021 נגמר. הייתי נוכחת שם רק באופן דיגיטלי. אבל כפי שהבטחתי רשמתי כמה הערות חשובות מחווית השיפוט בקטגוריה של סדרות הרשת

הבת שלי בת שנה וקצת ולאחרונה אני מנסה להרגיל אותה לאכול מצלחת ולא ישירות מהמגש של כיסא האוכל שלה. בהתחלה היא הייתה משחקת עם הצלחת

טעות נפוצה שעושים בעת פיתוח סדרה (וגם תסריט לסרט למען האמת) זה ללכת לאיבוד בתחקיר. במקום לכתוב את הרעיונות שלנו, לפתח אותם, לחשוב על דמויות,

איך להשיג תקציב פיתוח זו שאלת מיליון הדולר וזה קשה למדיי, אבל אפשרי. 1. הדבר הראשון זה להשיג מפיק או מפיקה שמאמינים בפרויקט ואז הם

הצעה לסדרה צריכה להיות בראש ובראשונה ברורה ורק אחר כך היא צריכה למכור. כדי שתהיה ברורה, אנחנו צריכים לגרום לקוראים שלנו לדמיין את הסדרה, להבין

תחילה רציתי לייצר פודקסט ניתוח סדרות בעברית. הרגשתי שאני כתסריטאית זקוקה לניתוח חד וברור, דרמטי, מבני של הסדרות שאני רואה. סדרות טלוויזיה הן כל כך

אחד הדברים הכי קשים זה להיפרד מטקסט שכתבנו. תחילה צריך להיפרד מהפנטזיה שיש לנו על הטקסט הזה. כל עוד הוא עוד לא על הדף וחי

"תמונה אחת שווה אלף מילים". בתור אדם כותב תמיד שנאתי את המשפט הזה, אבל אין ספק שיש בו משהו. איך בתמונה אחת אפשר לבטא עולם

דרמה במיטבה היא מעבר משכנע בין ערכים הופכיים (מוזמנים להקשיב לפודקסט לכמה דוגמאות) ומי בתפקיד להעביר את הדרמה הזו? הדמויות שלנו כמובן. אם אנחנו לוקחים

אנחנו מכירים את הדמות של המספר מהספרות, זה אותו קול שמתפקד כסוג של אלוהים ויודע את המחשבות של הדמויות, מה היה לפני שהסיפור התחיל ומה

לא מעט פעמים תסריטאים, בעיקר מתחילים, מצמידים לתקציר על הסרט או על הסדרה דף דמויות. זה דף שפשוטו כמשמעו מתאר מי הדמויות בפרויקט, איך נראים,

יש חשש לא קטן בשיתוף חומרים שנמצאים בפיתוח עם מפיקים, תסריטאים אחרים, עורכים ואנשים בכלל. שאלות כמו "איך אני אוודא שאף אחד לא גונב לי

לא סתם מוזיקאים, כוכבי קולנוע ושאר סלבס מופיעים לראיונות בבגדים מוזרים ומשקפי שמש. להיות אמן זה מגניב. מגניבות זה משהו שרואים, משהו שמשוויצים בו, משהו

אין תסריטאי או כותב שלא מכיר את זה. אתם מבלים שעות וימים כועסים ומתוסכלים על עצמיכם שאתם לא כותבים יותר, שאתם לא מפנים זמן לכתיבה

כשמפתחים סדרה, יש יוצרים שעוד לפניי כתיבת העלילה והקונספט של הסדרה כולה – יכתבו פרק פיילוט או כמה סצנות מתוכו ואז מה שיש להציג על

שמעתי לא מעט כותבים מקצועיים, תסריטאים עובדים ואמנים בכלל מדברים רעות על השראה. הם טוענים שהשראה זו פיקציה, זה נחמד אבל שבהחלט לא כדאי לחכות

מכירים את התחושה הזו שאתם בתוך הסצנה שאתם רוצים לכתוב והכול שמש ופרחים ופרפרים עד הרגע שפתחתם את הלפטופ? חרדת הדף הלבן זה סימפטום שיש